יישומים קליניים- מרכז לטיפול פסיכולוגי ממוקד והכשרת מטפלים - יום עיון רגרסיה לתלות
התכנית לפסיכותרפיה דינמית וממוקדת  |  התכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית זוגית  |  סדנת פרוש חלומות  |  
צרו איתנו קשר:


יום העיון רגרסיה לתלות בטיפול דינמי ממוקד נערך במסגרת האגודה הישראלית לפסיכותרפיה ממוקדת והתקיים בתאריך 5.6.15
 
השענות או תלות נתפסות כמרכזיות בטיפול. מעל מאה שנים מטפלים מאמינים בקשר מיוחד זה הנבנה בטיפול. האם קשר טיפולי כזה הוא חיוני גם בטיפול דינמי ממוקד ואם כן, כיצד?
 
יום העיון סקר את תפיסת ההשענות והנסיגה האפשרית של המטופל במובן הכללי של גישות הומניסטיות ואת יחסי הגומלין בין תמיכה אוהדת של המטפל, לבין השענות או תלות של המטופל. נדון ביתרונות ובחסרונות לנסיגה והשענות כמקדמות את הטיפול. כמסגרת התייחסות תיאורטית הוצגה תפיסתו של ויניקוט ולצדו תרומתם של באלינט, פסיכולוגיית העצמי והתפיסה ההתייחסותית לנושא. 
 
יום העיון הונחה על ידי ד"ר שלמה זלוטניק בהשתתפותו ובהשתתפותם של שני מורים נוספים בביה"ס לפסיכותרפיה ביישומים קליניים, וסוכם על ידי ד"ר שרון זיו ביימן.
 
מה בין נסיגה לרגרסיה על פי ויניקוט? הרצאתה של שרון שטרסבורג
רגרסיה לתלות בטיפול דינמי ממוקד- ד"ר שלמה זלוטניק
נסיגה והתמסרות בגישה ההתיחסותית: אודי חן 


        סקירת יום העיון על רגרסיה בטיפול דינמי ממוקד- ד"ר שלמה זלוטניק
 
נסיגה לתלות והשענות הן מונחים מקצועיים מרכזיים המיוחסים ככאלו בעיקר לויניקוט. אולם, מונחים אלו משקפים הלך רוח רחב יותר בפסיכותרפיה. הלך רוח זה מבוסס על תפיסה הומניסטית המאמינה באדם ובאושרו. אולם הנחות בסיס הומניסטיות אלו משאירות שאלה פתוחה. השאלה היא איך מתפתח המטופל לקראת הקלה ואושר יחסי. מה מאפשר את השינוי?... האם השינוי יבוא מתוך קשר תומך וקשוב? איך זה בדיוק מתאפשר? מהו תפקיד הקשר הבינאישי? ומה בדיוק המכניזם המאפשר בקשר?... חם בינאישי? אמפטיה? נסיגה לתלות והשענות? האם השינוי יוכל לבוא עקב רגרסיה והתמסרות אשר תורמות לגמישות ו'פלסטליניות' שמתאפשרות בקשר טיפולי ומרככות את הדפוסים הפנימיים?... המסורת המקצועית שעוסקת בכך, רבה, ואציין רק את סאליבן והפסיכואנליזה הבינאישית, קוהוט והעמדה ההתיחסותית . יום העיון שואל ומקשה, איך אנחנו בטיפול ממוקד מתייחסים לנושא החשוב הזה?! האם המיקוד או התכנון בזמן מקשים על ההיבט הזה?
הוצגו שלוש הרצאות מגישות שונות, והוצג מקרה טיפולי של טיפול זוגי דינמי ממוקד עם רגרסיה ממוקדת ולבסוף – התייחסות המרצים והקהל וסכום יום העיון.
שרון שטרסבורג, פסיכולוגית קלינית ודוקטורנטית בתוכנית לפרשנות ופסיכואנליזה בבר אילן הציגה את התפיסה של ויניקוט ובאלינט לגבי נושאים אלו. אודי חן, פסיכולוג קליני והתייחסותי הציג את התפיסה ההתייחסותית עם דגש על גאנט והאופן בו תפיסות אלו משתלבות עם ראייה ויניקוטיאנית. ד"ר שלמה זלוטניק הציג את התפיסה הדינמית הממוקדת כאשר חלק מהדברים שהציג לקוחים מהדוקטורט שעשה במחלקה לפרשנות ופסיכואנליזה בבר אילן .
להלן תמצית שלושת ההרצאות, הצגת המקרה והסכום:
ד"ר שלמה זלוטניק הנחה ובנה את יום העיון. בהרצאתו התייחס לתפקיד הרגרסיה בפסיכותרפיה דינמית ממוקדת . טענתו המרכזית היא כי רגרסיה בטיפול ממוקד הנעשית סביב המוקד הטיפולי באופן ספציפי ולא באופן כללי. רגרסיה זו, הינה בעלת תוחלת ליצר שינוי במבנה ההתכוונותי של הכאב המסוים וההערכות ההגנתית המסוימת מולו. טענה זו מבוססת על ההנחה כי המבנה ההתכוונותי של הכאב, הוא תוצר של הבניה לא מודעת בחשיבה הראשונית. הניסיון להגדיר אותו בשיח הטיפולי היא ניסיון להתחקות מושגית אחר תהליך לא מודע זה. הגדרה בשיח שהיא אמנם סכמטית ולכאורה פשוטה, אולם פשטות זו מתייחסת ליכולת הנפש לבנות 'אב טיפוס' של מצוקה. 'אב טיפוס' של מצוקה שנוטה לממש את עצמו שוב ושוב בביטויים קונקרטיים שונים. כך, פשטות מושגית זו בשיח הטיפולי מאפשרת לעבד באופן חוזר ונשנה את אותו 'אב טיפוס' של מצוקה – תצורת המצוקה ומימושיה הקונקרטיים בחיי המטופל. עיבוד שבתורו – יוצר אפשרות לשינוי במבנה ההתכוונותי של המצוקה הפנימית.
ככל שהשיח הטיפולי מצליח לנסח באופן יותר מהודק, מדויק וסכמטי את תצורת המצוקה כך הבניה מושגית זו תוכל לפגוש באופן מוצלח יותר את המורכבות האנושית והעושר של מצבי החיים עמם מתמודד המטופל. יש להפנות כאן את תשומת הלב להיבט הסובייקטיבי, החוויה האישית ביותר של מצוקת המטופל. ככל שהמצוקה מומשגת, מאופיינת ומנוסחת בשיח הטיפולי באופן יותר מהודק, אישי ופרטי, כך, המפגש הטיפולי ותוחלת השינוי יהיו יותר משמעותיים . 'הדבר' או החוויה שמתרחשת בין שני אנשים, מטפל ומטופל, או בין בני זוג, במובן הכי סובייקטיבי וטרנספורמטיבי - זהו הדגש של ההרצאה ושל יום העיון. כלומר הדיוק הסובייקטיבי בשיח הטיפולי עם רגרסיה ממוקדת מוצע כאלטרנטיבה לרגרסיה לתלות של המטופל.
בהקשר זה ההרצאה של שרון שטרסבורג, מחדדת את חשיבות הרגרסיה של המטופל. רק כאשר המטופל, בעזרת הכלה והחזקה של המטפל יכול לחוות את 'תחתית השוקת' של הטראומה או המצוקה – על פי האנאלוגיה של ויניקוט, רק אז, תוכל הנפש לצמוח מחדש. שרון הציגה הרצאה בהירה ומאורגנת אשר מנגישה את הנושא גם למטפלים שאינם בקיאים במושגי הרגרסיה. היא חידדה את האבחנה בין נסיגה לבין רגרסיה לתלות אשר תוכל אולי לאפשר צמיחה טיפולית. כמו כן, הבהירה את היתרונות ואת הסכנות של עבודה עם רגרסיה ואת אבחנתו של באלינט בין רגרסיה שפירה לרגרסיה ממאירה.
אודי חן, מראה את הדמיון בין מובן הרגרסיה של ויניקוט לבין מובן ההתמסרות של גאנט. 'התמסרות' הוא מציע, היא מובן יותר רחב ופחות חד כיווני. ההתמסרות יכולה לתאר התרככות של מצבי הכרה של המטופל והמטפל, אשר יוכלו בתורם, לקדם תהליכי שינוי וחריגה ממצבי עצמי ולסייע בכך להתפתחות הטיפול. אודי מציג בפתיחות ובכנות שני טיפולים התייחסותיים שלו, שניכרת בהם עבודה עם רגרסיה ועם התמסרות באופן משולב.
מריאנה גלזינגר, מטפלת זוגית ופסיכותרפיסטית, הציגה טיפול זוגי ממוקד. מריאנה הציגה השערה מבוססת לגבי מבנה המצוקה של כל אחד מבני הזוג ולגבי מבנה המצוקה הזוגי. במובן הסכמטי-מושגי היה דמיון בכאב הכרוני של כל אחד מבני הזוג, מה שאפשר ככל הנראה את הכמיהה ואת התקווה של כל אחד כלי השני, להיות מובן באופן ש"זר לא יבין זאת". כמיהה שהייתה מחד הבסיס לאהבה שנכחה בזוג המוצג אך גם הבסיס לאכזבה והתלקחות הזעם כאשר התקווה התבדתה. רגרסיה הדדית כזו, כאשר מתרחשת בטיפול זוגי, רגרסיה אל 'תחתית השוקת' של המצוקה הסובייקטיבית של בני הזוג, אך עם יכולת ההתבוננות, המשחק והפרספקטיבה המתווכים, מוגשים ומובהרים על ידי המטפלת – רגרסיה ממוקדת כזו, מצליחה לייצר תנועה בזוגיות. מדובר, בירידה אל תחתית השוקת, כהמלצתו של וויניקוט, אולם הדיוק והמיקוד מאפשרים ירידה אל תחתית השוקת של החוויה הכואבת המסוימת, ולא רגרסיה כוללת לתלות ועל כן גם, אפשרות ליציאה ממנה.
בהתייחסות למושגי הרגרסיה וההתמסרות שהציגו אודי ושרון, הציג שלמה, ארבע טענות מרכזיות או הסתייגויות מרעיון הרגרסיה הויניקוטיאני:
1.      הנסיגה למקום הרגשי שממנו תוכל להיות צמיחה חדשה הנה חשובה. אבל איך אפשר לדייק את ההתייחסות למקום ממנו תהיה צמיחה מבלי שהמטופל יכנס לתלות יתרה או לדכדוך? באלינט, אמנם הבחין בין רגרסיה ממאירה לשפירה כפי ששרון הציגה. קוהוט עקף את נושא הנסיגה מאחר ומדבר על אמפטיה ומטריצה של יחסי עצמי זולת עצמי שלא מחייבת מבחינתו נסיגה לתלות. מריאנה חידדה אפשרות זאת בהצגתה. הטענה היא שהנסיגה או ההתמסרות לא חייבות להיות של המטופל כאדם שלם אלא של החוויה הממוקדת והכואבת שלו. החוויה שמגבילה ומשפיעה. מדובר בנסיגה לתחתית השוקת כפי שויניקוט מציע אבל זו תחתית חווית המצוקה וההגנה הקשורה אליה.
2.      כאשר אנחנו מדברים על תופעות אנושיות כלליות, חשובות ואוניברסאליות אנחנו מסתכנים בקהות בהתייחסות כלפי הסובייקטיבי והאישי. כך, כאשר ויניקוט מדבר על רגרסיה לתלות או גנט מדבר על התמסרות, כתופעות, הן מתרחשות אצל המטופל כאדם שלם וכתופעות כלליות. אני מציע להישאר קרוב ככל הניתן לחוויה המסוימת של המצוקה ומתוך המיקוד הזה לאפשר השפעה של רעיונות חשובים אלו של רגרסיה והתמסרות . במובן זה מדובר כאן בחשיבה פנומנולוגית.
3.      כאשר מדובר על רגרסיה בטיפול או רגרסיה לתלות – נוצרת בעיה של סיטואציה 'מחוץ לחיים'. בטיפול לא מדובר בקשר אישי או משפחתי מחד אבל מאידך, מדובר בקשר מאוד קרוב שמבוסס על נותן שרות ומקבל שרות תמורת כסף?... זו סיטואציה הזויה. ובכל מקרה, כאשר המטופל נכנס לרגרסיה לתלות, חייבת להיות הבטחה באוויר. באוויר שבין המטפל למטופל – הבטחה של אמון, מחויבות,נתינה. אם מדובר בזוג 'אמיתי' בחיים, אם- ילד, בעל -אשה – יש לכך גיבוי, אנו מקווים. אבל אם מדובר בזוג טיפולי שנפגש על בסיס 300 400 ש"ח או יותר – ה'גיבוי' בעייתי. כמטפלים ומטופלים אנו לומדים להחזיק את המתח ואת הפרדוקס בין הקרבה החשובה שנוצרת בטיפול לבין העובדה שמדובר 'רק', בקשר מקצועי ואפיזודי . ומכאן, כמה רחוק ניקח את 'כניסת' המטופל לרגרסיה לתלות?
4.      מהי יחידת הניתוח הבסיסית, האטומיסטית לעבודה טיפולית?  - מדובר לא רק בשאלה פילוסופית, אלא בשאלה קלינית יישומית לגבי 'הדבר/יחידת התרחשות הניתנת לשינוי' בטפול. מדובר כאן במבנה המוטיבציוני או המבנה האינטנציונלי – התכוונותי של המצוקה.
בפסיכואנליזה קלאסית זהו האגו. במודל הוויניקוהטיאני זוהי הסטרוקטורה של יחידת אם- סביבה. בפסיכולוגית העצמי – מדובר בעיקר במטריצת יחסי עצמי – זולתעצמי . בפסיכולוגיה התייחסותית – מדובר ביחסים בדיאדה הטיפולית.
במודל הממוקד אני מציע את אפיזודת המצוקה המוכללת כיחידת בסיס אטומיסטית וסובייקטיבית. יש לציין בהקשר זה את מושג האפיזודה המוכללת של דניאל שטרן.
ההצעה היא שיחידת הבסיס הזו היא בעלת משמעות אנאלוגית מכוננת לגבי מבנה המצוקה הסובייקטיבית . זוהי השוקת החוויתית של המצוקה.
 
לסיכום, יום העיון שלמה מציע לשלב בטיפול ממוקד בין ה'איך' וה'מה' – ה'איך' ויניקואטיאני ו/או 'התמסרות' התייחסותית ( המכוונות בטיפול מבחינת אופני הקשב הטיפולי היא כלפי 'תחתית השוקת') וה'מה' ממוקד ( המכוונות בטיפול מבחינת תכני הקשב הטיפולי היא כלפי המבנה ההתכוונותי של המצוקה ובכך התמקדות ב'תחתית השוקת'). יתכן אף להעלות הרהור שהפער בין מושג הרגרסיה לתלות של ויניקוט לבין מושג הרגרסיה הממוקדת והדיוק הסובייקטיבי המוצג כאן – אינו רב. ויניקוט אומר לנו כפי שהציגה שרון: רגרסיה טיפולית פירושה שצריך לחזור חווייתית למקום שהשתבש בחיי המטופל או שבו ארעה ההתמוטטות שלא יכולה להיחשב, ואז – בתוך חוויה עכשווית בטיפול לחיות מחדש ולתקן את ההתחלה שהשתבשה. הוא אומר :"אין סיום לאנליזה אלא אם מגיעים לתחתית השוקת, אלא אם נחווה הדבר שפוחדים ממנו". כלומר, תיקון הכשל הזה בתוך טיפול המתמקד בשוקת המצוקה הוא הזדמנות חדשה להתפתחות. הדגש המוצע הוא כמתואר, לא בהכרח רגרסיה מלאה לתלות אלא הדיוק החוויתי, הפנומנולוגי, המתאפשר בשיח הטיפולי כאשר מנסחים חוויה לא מנוסחת , גם במובן הפרוטוטיפי שלה וגם במובנים הקונקרטיים הרבים שכל פעם מופיעים ומתנסחים מחדש. בשפה של הטיפול הזוגי הממוקד שהציגה מריאנה, זהו מעגל המצוקה שאנו מנסים לאוורר ולהגמיש, על ידי חזרה חוויתית והמשגה שלו בתוך הטיפול ובכך לייצר טרנספורמציה לאזורים יותר רחבים ופחות אוטומטיים.
ד"ר שרון זיו ביימן, חברת הסגל של המרכז האקדמי אור יהודה וממיסדות האגודה הממוקדת, סיכמה את יום העיון בדיון עשיר ופותח לכיווני חשיבה חדשים. שרון הציגה חשיבה על האפשרות לשלב בין ראיה ויניקוטיאנית לראיה התחייחסותית לראיה ממוקדת. שילוב כזה הוא לא ספק תורם ומעשיר אלא שכיוון זה דורש פתיחות מאתנו המטפלים לחשוב באופן יותר רחב , רב כיווני ורב מוקדי על מנת לסייע למטופליינו.

 
על המרצים:
 
אודי חן. פסיכולוג קליני מומחה. קליניקות פרטיות – ת"א, פרדס חנה. מנחה קבוצות משרד הבטחון, מלמד את הגישה ההתייחסותית ונושאים נוספים. בוגר תוכנית הליבה ותוכנית ההמשך ההתייחסותית – מאוניברסיטת ת"א.
 
שרון שטרסבורג. פסיכולוגית קלינית מדריכה. דוקטורנטית בתוכנית לפרשנותך ופסיכואנליזה. בעלת נסיון עשיר בטיפול בגישה דינמית, בהתערבות במשבר, טיפולים קצרי טווח וטיפול קבוצתי. עובדת עם מבוגרים וזוגות, ועוסקת רבות בהדרכת אנשי מקצוע מתחומים שונים. מדריכה ומרצה בתכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל- אביב. מעומדת בראש התכנית "גישות דינמיות בעבודה עם מבוגרים" באוניברסיטת תל אביב. מלמדת במסגרות שונות קורסים בתחום הטיפול הדינמי. מבעלות מכון תאה בצורן לטיפול, אבחון והדרכה.
מריאנה גלזינגר. מטפלת זוגית ומשפחתית ופסיכותרפיסטית. בוגרת בית הספר לפסיכותרפיה של יישומים קליניים.
ד"ר שרון זיו ביימן. פסיכולוגית קלינית. מטפלת במבוגרים וזוגות. חברת הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית. חברת סגל במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה. ממייסדות האגודה הישראלית לפסיכותרפיה ממוקדת. מובילת דרך במחקר ולימוד של תהליכים, מיומנויות טיפוליות ותהליכי אינטגרציה בפסיכותרפיה.
ד שלמה זלוטניק. ראש בית הספר לפסיכותרפיה של יישומים קליניים ומרכז יישומים קליניים לטיפול והכשרה. כתב את עבודת הדוקטור בנושא פרשנות ממוקדת כגישה טיפולית בפסיכותרפיה פסיכואנליטית עדכנית. ממייסדי האגודה הישראלית לפסיכותרפיה ממוקדת והיו"ר הראשון שלה.

 



 
לייבסיטי - בניית אתרים