לחוות את הכאב הנפשי

המפגש עם הכאב הנפשי בפסיכותרפיה

הכאב והמצוקה הנפשית הינם לרוב המוטיבציות להגיע לטיפול הנפשי, בתקוה שהמטפל יגלה לנו את הדרך כיצד להפסיק לסבול, ויפה שעה אחת קודם. זהו אחד הנושאים המרכזיים שבהם שונה הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית מגישות טיפוליות אחרות.

חלקן מבקשות להקל על הסבל של המטופל דרך פתרונות קונקרטיים, או דרך עידודו של המטופל; בעוד שבמרבית הגישות הפסיכואנליטיות העמדה תהיה לאפשר למטופל, בנוכחות המטפל, לפגוש את כאביו במקום ללכת לפתרונות הגנתיים, בעייתים בפני עצמם. לחוות כיצד ניתן לשהות בכאב הנפשי מבלי להתפרק.

בהקדמה למאמרו של מסוד חאן ממזוכיזם לכאב נפשי, מתאר זאת יפה רובי שונברגר:

“חאן משתמש בתפישה של ויניקוט בדבר האני, שהוא סוכן נפשי בעל כוחות ויכולות שעושה שימוש בהגנות שונות כדי לגונן על העצמי מפני חוויות של כאב נפשי בלתי נסבל….

חאן מציע לפיכך הגדרה לאחת המשימות המוטלות על העבודה הפסיכואנליטית, להביא את האני למצב שבו הוא יכול להרפות מההגנות האומניפוטנטיות שבהן הוא עושה שימוש, ולחוות כאב נפשי ללא איום בהכחדה או בהתפרקות.

“יש בכך הד ברור להתייחסות המוקדמת יותר לסוגיית הכאב הנפשי אצל וילפרד ביון, שהבחין, בדומה מאד לחאן, בין “כאב מורגש” ל”כאב נחווה”. לפי ביון, כאב נפשי הוא יסודה של הפסיכואנליזה, כלומר הוא בלתי נמנע כאשר הפסיכואנליזה מתנהלת ללא הסוואות והולכות בכחש וכאשר הסובייקט מתוודע אל הגרעין בתוך נפשו שממנו הוא נאלץ לחמוק באמצעות תמרוניו ההגנתיים. ” הכאב הנחווה” הוא הישג של הפרט באנליזה, וזוהי בדיוק המשימה או המטרה שחאן מייחד לה.”

חאן מתייחס כאן גם לגישה התרבותית הרווחת יותר ויותר, ובמובנים רבים סותרת גישה הפסיכואנליטית זו. ” חאן מבקש לקדם פרוגרמה כלשהי הקשורה לתפיסת השגשוג והרווחה הנפשית שלנו. הוא גורס כי במובנים רבים הפכנו, בני התרבות המערבית, לחסרי סובלנות כלפי מופעים שונים של כאב נפש. המנוסה הזאת מפני הכאב הנפשי (כאמור אל כאבים והתענגויות פיזיות, אל אלחושים והסחות דעת, אך גם אל האדרות, אל אידאלים ואפילו אל סוגים שונים של פסיכותרפיות ופסיכופרמקולוגיה) יוצרת תרבות נפשית שבה אין לו לכאב מקום לכאורה ואין מכירים בחשיבותו.”

(מתוך מסוד חאן, מבחר כתבים)